אוחנה ואח' נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ ואח'

פסק דין

מונחת בפני תביעה עיקרית ותביעה שכנגד שעניינן בתאונת דרכים.

רקע:

ביום 18.1.12 ברחוב ירושלים בבת-ים ארעה תאונת דרכים בין שני כלי הרכב נשוא התביעה (להלן: "התאונה").

העידו בפני שני הנהגים המעורבים בתאונה, והוגשו הראיות.

על מנת לסבר את האוזן, רכב התובע הינו רכב מסחרי, ורכב הנתבעים הינו מסוג אוטובוס (להלן: "האוטובוס").

אין חולק כי ארעה התאונה, אך יש חולק באשר לנסיבות קרות התאונה, ולאחריות בגינה.

עיקר טענות הצדדים:

לטענת התובע, הוא נסע בנתיב השמאלי, ביקש לפנות שמאלה והאוטובוס פגע בו מאחור, בצד רכבו. לפיכך, הנתבעים אחראים לתאונה ולנזקים בגינה.

לטענת הנתבעים, התובע עמד עם רכבו לצד הדרך כאשר שני גלגלי רכבו על המדרכה, לפתע ביצע פניית פרסה, וארעה התאונה. לפיכך התובע אחראי לקרות התאונה.

דיון והכרעה:

השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן – מי אחראי לקרות התאונה, וגרסתו של מי עדיפה.

בקליפת אגוז, הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת, היא מלאכה קשה, אך מלאכה מובהקת המוטלת על בית המשפט. בית המשפט מחליט על-פי אמירות העדים, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך אירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במהלכו של המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א – 1970).

ההתרשמות הינה מאז ומתמיד אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. אולם, לא הבעת פניו של בעל הדין ולא יופי תוארו, או צחות לשונו היא שתביא את בית המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה.

ברי הוא שבית המשפט צריך לתת תשומת ליבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד לבדה, אלא במסגרת המבחנים המקובלים להערכת עדויות, לרבות מבחן ההיגיון, והשכל הישר.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, השתכנעתי להעדיף את גרסתו של התובע על פני גרסתו של נתבע 2.

גרסתו של התובע הייתה אמינה בעיני, והיה לה על מה לסמוך.

העיד התובע בצורה קולחת, ועקביצ כי נסע בנתיב השמאלי וביצע פנייה רחבה שמאלה. הפנה לתמונות היכן נסע, והיכן ביצע את הפנייה שמאלה. כמו כן אישר בחקירתו הנגדית כי במקום הנתיב השמאלי מיועד לנסיעה ישר בלבד. הגם, ששלל את הגרסה לפיה עצר את רכבו על המדרכה, קודם לתאונה.

מנגד, העיד הנתבע 2 כי רכבו של התובע חנה על המדרכה מצד ימין של הכביש, ואמר (עמ' 4): "שהגעתי אליו הוא היה עסוק בטלפון, הוא עשה פרסה ופנה שמאלה".

בהמשך לשאלת ביהמ"ש השיב כי היה במקביל אליו 1-1.5 אחריו.